תודעה

 

אף אחד לא יכול לדעת מהי תודעה, יש לנו רק את הידע עליה, אך מהי תודעה? האם הידע עליה הוא התודעה עצמה? הידע הוא מה שצבר האדם במהלך כל חייו הקודמים והנוכחיים. כל הידע הזה, שחלקו מגיע דרך ניסיון משותף של אלפי שנים, שהתנסה בו, וחלקו נאסף במהלך שנות חייו מרגע הולדתו ועד מותו, יוצר את מה שאנו מכנים "תודעה". אין כאן שום דבר מסתורי או רוחני. מה שאנו יודעים הוא הידוע הישן, מה שאנו לא יודעים לא נוכל לדעת לעולם. תודעה היא סך כל הידע שיש לאדם על עצמו ועל העולם, בלעדיו היא לא הייתה קיימת. כל הידע הזה נמצא בזיכרון, שמכיל רק את העבר, לכן תודעה היא דבר מת שאנו סוחבים כל  חיינו ומאמינים שהיא הסיבה שמבדילה אותנו מהעולם והחי שבו. ההפרדה הזאת, הגורמת לאמונה שאנו שונים משאר החיות בטבע, היא הגורם לטרגדיה בה אנו חיים. לעולם לא נוכל לדעת מהי תודעה משום שהיא לא קיימת, מה שקיים הוא רק הידע שיש לנו עליה, אמרו לנו מהי תודעה. לאדם נוח לחשוב שיש לו תודעה, משום שזה מפריד אותו מחיות אחרות ועושה אותו למיוחד, כך הוא מרגיש נעלה יותר ויש לו סיבה להאמין שכל העולם נוצר עבורו. אם התודעה קיימת או לא זה לא משנה לגבי עצם העניין, החיים זורמים גם כך.

​

​

"אני"

​

לאדם יש ידע על עצמו ולכן הוא מאמין שהוא נפרד מעצמו. הוא מאמין שהוא מביט על עצמו ויכול לנתח ולשלוט בעצמו, וגם יכול לפעול ולשנות את עצמו, אולם הוא אינו תופס שהוא ועצמו אינם נפרדים ומה שמפריד אותם הוא אותו ידע שיש לו על עצמו. הדבר היחיד שקיים למעשה הוא אך ורק הידע, בלעדיו לא היה "המביט" ולא היה מה ש"המביט" מביט בו. אתה לעולם לא יכול לשנות את עצמך, משום שאתה לא נפרד מעצמך ומהידע שמפריד אותך מעצמך, כל מה שמשתנה הוא רק הידע. אתה מניח שיש "אתה", "המביט" על "עצמך", הנפרד ממך, וכל מה שאתה צריך לעשות זה לשנות אותו. זוהי כל הטרגדיה בה אתה חי. מה שגורם לך להאמין באשליה הזו הוא אך ורק הידע שיש לך על עצמך, בלעדיו לא היה "אתה" ולא היה "עצמך". "האני" - הזהות של האדם - הוא כל הידע שאסף ואגר כל ימי חייו על עצמו ועל סביבתו.

​

​

הכל חסר משמעות

​

כל מה שהאדם עושה חסר משמעות אלא אם יבין את המשמעות של חוסר המשמעות הזאת. אין מה להבין ואין מה לדעת חוץ מזה. מה שישנו הוא הקיומי ואת זה לא נוכל לדעת לעולם משום שאיננו נפרדים ממנו. במקום לחיות את הקיים אנו מחפשים את מה שלא קיים, במקום לחיות את הרגע הזה אנו מחפשים את הרגע הבא. ברגע שנבין את כל חוסר המשמעות, בה אנו קיימים, כל מה שאנו עושים יסתיים. הבעיה היא שאין מי שיבין, "המבין" או הרוצה "להבין" אינו קיים, הוא פיקציה שהמחשבה יצרה רק כדי להנציח את קיומה. גם מה שנאמר כאן חסר משמעות לחלוטין, כי זה לא יכול לעזור לך להבין דבר. אין כאן מי שאומר דברים, אלא רק דברים שנאמרים, אופן העברתם נעשה דרך מסננת המחשבה. השפה מוגבלת, לכן אי אפשר לבטא משהו קיומי דרכה. זהו שיח של חירשים-אילמים. המשמעות של מה שנאמר כאן אינה שונה מזו של נעירת החמור, ציוץ הציפור וקרקור התרנגול. אף אחד לא יכול להורות לך את הדרך, אתה צריך למצוא את דרכך בעצמך. כל מה שאחרים יגידו תנסה להבין דרך המסדרון הצר של המחשבה הקטנונית שלך, רק כדי להפיק מזה  תועלת. כל מה שתעשה זה לחקות אחרים באמצעות ידע, שאין בו דבר הקשור לחיים.

​

​

חופש

​

החיפוש אחר חופש הוא לחלוטין אבסורד, משום שהאדם חי בגבולות ובמסגרות שלא ניתן להשתחרר מהם, כמו המשפחה, השבט, העם, המדינה, הלאום והדת - כל אלה מגבילים את האדם והופכים אותו לעבד. לא ייתכן חופש כאשר האדם קשור בעבותות לכל המסגרות האלה. איך האדם יכול להיות חופשי ומאושר כאשר הוא מוקף בבעיות רבות המטרידות אותו כל רגע, בעיות משפחתיות, בעיות פרנסה, בעיות העם, המדינה, הלאום, הדת ועוד הרבה בעיות אחרות הקשורות לחברה בה הוא חי? כל עוד האדם קשור לכל אלה לא ייתכן שום חופש. החופש אינו נמצא בחוץ ולא ניתן לחפש אותו, האדם צריך, קודם כל, לנתק את חבל הטבור שלו הקשור לחברה וכל המשתמע ממנה, להתנתק מכל קשר למסורת, למשפחה, לקבוצה, לעם, למדינה, לדת או ללאום. להיות אדם חופשי זה להיות מנותק, לא קשור לשום דבר, לשום הזדהות, רעיון, אמונה, אידאל, דימוי או תווית. ברגע שזה קורה אין צורך לחפש אחר חופש, אושר או שלווה.

​

​

לבדות - בדידות

​

לבדות היא דבר טבעי ומדהים. בדידות היא תוצר המחשבה וצורך - להיות תמיד מוקף במישהו או משהו - הפחד להיות לבד מוביל לבדידות. הצורך להיות מוקף באנשים ודברים הוא מחלת הבדידות שרוב בני האדם סובלים ממנה. האדם מעדיף להזדהות עם החברה שלו ולהיות חלק ממנה, משום שהרגשת השייכות הזאת מונעת מפחד הבדידות שלו. הפחד גורם להזדהות הזאת בין בני אדם. לבדות היא לא צורך, האדם יכול להיות עם עצמו ללא צורך באחרים, הוא יכול להיות עם אחרים, אבל הוא לא משתמש בהם כאמצעי לרצונותיו. לבדות היא לא בדידות, היא הדרך הנכונה לחיות חיים שפויים ללא תלות עם מישהו או משהו. באופן טבעי אנו זקוקים אחד לשני כפי שתא אחד בגופינו זקוק לאחרים סביבו. אולם הדרישה הזאת שלנו להיות קשורים למישהו, בגלל פחד הבדידות, גורמת לנו להשתמש באנשים כבאמצעי, אנו מנצלים בני אדם כדי להפיג את פחד הבדידות ואת פחד השעמום. אנו קוראים לזה בשמות, כמו ידידות, זוגיות, חברות, יחסים אינטימיים, רומנטיים וכו'. הפחד מרעיון הבדידות דוחף אותנו להיות עם אחרים, אף שמערכת היחסים אתם כרוכה בסבל. אנו משתמשים באנשים כאמצעי לבריחה מהבדידות, מהאומללות ומהסבל שלנו ונכנסים לתוך מערכות יחסים, שיש בהן תלות, הגורמת לפחד הנטישה ומביאה בדרכה סבל נוסף. אנו לעולם לא לבד משום שמחשבות אופפות אותנו כל הזמן, אנו מקיפים את עצמנו במשפחה, בחברים ובידידים, אנו מעסיקים את עצמנו עד התשה רק כדי לא למצוא את עצמנו לבד.

לבדות אמתית היא הדבר הנכון, זהו מצב קיומי, תמצית החיים, בלעדיה אנו נולדים ומתים בודדים, הידע הוא הגורם לבדידות הזאת. פגיעות היא החיים, אנו פוחדים להיפגע, מקיפים את עצמנו בשריון בלתי חדיר ומונעים מעצמנו את החיים. הפחד מפגיעות גורם לנו לחיות כמתים, הוא מונע מאתנו את החיים, משום שחשיפה לחיים היא גם חשיפה לפגיעות.

​

​

האדם המתוכנת

​

האדם החושב אינו שונה ממחשב; הוא מתוכנת, יש בו זיכרון וכל החומר שבו ידוע. מה שמפעיל את האדם הוא רק זיכרון ולא משהו אחר. אם הזיכרון משום מה לא יתפקד לא יהיה ניתן להעלות שום חומר. מחלות השכחה מראות זאת בבירור, כאשר הזיכרון נמחק יחד אתו נמחקת הזהות והיכולת שלנו לזהות. האדם לא מסוגל לקבל שהוא מתוכנת, לא רק מבחינה גנטית, אלא, בשונה מחיות בטבע, גם מבחינה חברתית. אין לו שום חופש פעולה, הוא נמצא במלכודת התכנות, מתנהג ופועל כמחשב שהזינו בו ידע וכל מה שהוא יכול לעשות זה לשלוף אותו. ידע שלא קיים בזיכרון אי אפשר לשלוף. גם אם האדם יקבל שהוא מתוכנת וירצה לצאת מתכנות זה, כדי להשתנות, אין שום דרך לעשות זאת. שום שינוי אינו אפשרי יתרה מזו, כל דרישה ומאמץ להביא לשינוי רק יעמיקו את המלכוד בו הוא נמצא. האדם הוא לא פחות ולא יותר ממחשב  מהלך, כל הידע קיים בזיכרון וכל מה שניתן לעשות זה לשלוף אותו כאשר יש חיפוש. האפשרות היחידה הקיימת, כדי לצאת מהמלכוד הזה, היא לא לפעול ולקבל את חוסר האונים, בו אנו נמצאים, אבל אנו ממאנים לקבל זאת ונאחזים בתקווה שיום אחד נצליח לצאת ממנו. גם אם הרפואה העוסקת בגנטיקה תחקור את כל הגנום האנושי, תאסוף עליו ידע רב ותצליח לשמור שלא יהיה בו שימוש לרעה, היא תוכל רק להאריך את תוחלת החיים וכך להגביר רק את סבל האדם. שום דבר לא יצליח לשנות את התכנות החברתי פסיכולוגי של האדם. האדם משקיע מאמצים רבים כדי להשתנות מבחינה חברתית, להיות מישהו שונה ממה שהוא עכשיו, המאמץ הזה מקבע עוד יותר את מצבו, משום שהכלי, אשר באמצעותו הוא מנסה להשתנות, הוא הכלי שהחברה משתמשת בו כדי לתכנת אותו.

כל חברה צורבת את הידע שלה לתוך זיכרונם של חבריה ועושה מהם מחשבים מהלכים, כל מה שהם מסוגלים לעשות במצב מסוים ובזמן מסוים זה לשלוף את החומר הזה שנקרא מסורת, דת, לאום, שפה, דגל, פטריוטיזם ועוד. כל הידע הזה והידע האחר, שהאדם צבר במשך שנות חייו, נמצא בזיכרון, לחיצה עליו בנושא מסוים פולטת את החומר החוצה, מה שאינו נמצא שם אי אפשר להעלות, הכול עניין של זיכרון. מהו האדם בלי הזיכרון? מה מועיל מחשב ללא זיכרון? אדם בלי זיכרון שהחברה צרבה בו אינו מועיל לה. חופש פעולה לא קיים אם האדם הוא מחשב מהלך עם זיכרון, אינדיבידואליות אינה קיימת כאשר הוא רובוט של החברה, חופש בחירה אינו קיים כאשר הוא קשור לאמונה או לדת מסוימת. כולנו דומים מהבחינה הזאת, כולנו מחשבים מהלכים, פועלים, חולמים ומקווים במצב של שינה. כל מה שאנו עושים, מתנסים, מרגישים ופועלים נמצא במסגרת הידע שיש לנו בזיכרון. שום פעולה אחרת לא תיתכן אלא אם היא עוברת דרך מחשבה, ידע וזיכרון. מה שנמצא בזיכרון הוא אותו ידע שחוזר על עצמו שוב ושוב.

מה שמאפיין את האדם האנושי הוא התכנות שלו, אין בו קורטוב של חיים, הוא פוסע על האדמה הזו כמו מהופנט ומדקלם את כל הרקע שלו, כאשר נשאל עליו.

​

​

ביטחון

​

איננו יכולים לדעת מהו מוות, אנו רואים ושומעים על אחרים המתים והולכים בלי לחזור, מהידע שאספנו על המוות אנו מאמינים שהוא הסוף שלנו כזהות ואישיות. המוות, כפי שאנו תופסים, הוא מות כל הידוע, כל מה שאספנו ורכשנו במהלך חיינו. הפחד לאבד את כל זה הוא פחד המוות, שאינו מניח לנו לחיות. הדבר נובע מהמחשבה, בגלל טבעה הזמני והחולף היא הצליחה להקים את כל המבנים המורכבים שבאדם ובאמצעותם הפכה לאדון, ועתה היא פוחדת לאבד אותם ואת עצמה. היא הקימה ויצרה את כל השריון הזה סביב האדם, שמונע ממנו כל חיים. פחד המוות גרם לאדם להקיף את עצמו בביטחון, בין שזה מתבטא בתא המשפחתי, החברתי, המדיני, הלאומי, החומרי והרוחני, אולם כל הביטחון הזה לא יכול להגן עליו משום שהחיים אינם בטוחים לחלוטין. אם יש משהו שאינו קיים בטבע הוא ביטחון, מה שמאפיין את הטבע הוא חוסר ביטחון, אחרת הכל היה מת - לא חי. הישרדות אינה קשורה לביטחון, הביטחון שאנו מחפשים קשור לפחד דמיוני, שהוא רעיון שיש לנו בראש על מוות. החיים זמניים וארעיים, הדאגה של האדם לביטחונו מונעת ממנו את החיים, הביטחון היחיד הוא לחיות ללא ביטחון. הדרישה הזו לביטחון מופרכת מיסודה. כדי לדאוג לביטחונו ורכושו, האדם המציא את הצבא והמשטרה, אותה מחשבה שהמציאה את אלה המציאה גם את כל מערכת ההשמדה היעילה, שרק מחשבת אדם מסוגלת להמציא, נשק אטומי, ביולוגי, כימי, קונבנציונלי וכו'. האבסורד הוא שהמצאת שלל אמצעי הביטחון האלה היא דווקא זאת שמונעת כל ביטחון, משום שכל אחד, אשר מנהיג מדינה או קבוצה שיש לה נשק כזה, יכול ללחוץ על הכפתור ולשחרר את כל הזוועה הזאת וכך להשמיד באופן מידי מיליוני בני אדם. כל פעולה שעשה האדם עד כה כדי להגן על עצמו ועל רכושו חשפה אותו עוד יותר לפגיעות. הדרישה של האדם לביטחון גרמה רק לחוסר ביטחון, ככל שהוא מתעצם כדי להגן על עצמו, כך הוא חשוף יותר לפגיעות והסחרור ממשיך.

​

​

מחשבה

​

מהי מחשבה? אף אחד לא יכול לדעת. אפשר להגדיר או לאפיין אותה באמצעות מילים, מושגים או תיאוריות כאלה ואחרות, אולם זה לא העניין, מחשבה לא נפרדת ממה שאנו. כאשר מחשבה עולה אנו עולים יחד אתה. איך אנו יודעים שקיימת שם מחשבה? רק דרך הידע. אנו מניחים על פי הידע שאספנו לנו על מחשבות, כמו כל ידע אחר שאספנו עלינו ועל כל דבר בטבע, שיש מחשבות. במשך אלפי שנות חיים אספנו ידע שעובר מדור לדור ובמשך הדורות נאסף עוד ידע. הידע שיש לנו על הגוף משמש את הרפואה היום כדי לתת טיפול למחלות הגוף, בלי הידע הזה לא הייתה שום אפשרות לדעת את הגוף. אנו ניגשים לכל דבר רק דרך הידע שיש לנו על הדבר. כדי לדעת משהו על משהו עלינו להפריד את עצמנו ממנו. כאשר מדובר על משהו חי אי אפשר לדעת אותו בלי שנפריד קודם כל את עצמנו ממנו, דרך המחשבה, ואז לחקור אותו ולאסוף עליו ידע, עצם ההפרדה מונעת מאתנו להבין אותו (אנו לא נפרדים ממנו). בגלל הצורך שלנו להפריד את עצמנו מהדבר שאנו רוצים לדעת, הידע שאנו אוספים עליו אינו הדבר שאנו חוקרים. מה שאנו לא יודעים לא נדע לעולם אלא אם אנו אוספים עליו ידע. אם כן, הפרדנו את עצמנו ממנה ואספנו ידע על המחשבה וכאשר אנו באים לדון עליה אנו יכולים לעשות זאת רק דרך הידע שיש לנו עליה, הידע עליה הוא לא המחשבה. האבסורד הוא שאנו מנסים לחקור מחשבה, לראות אותה ולנסות להבין אותה כאשר הכלי, בו אנו משתמשים לצורך זה, הוא אותה מחשבה. כל הגישות, התרפיות, הספרים והתאוריות שהמצאנו איך להבין את עצמנו ואיך לשנות את עצמנו, על ידי התבוננות במחשבה וחקירתה כדי לנתב אותה לצורך שינוי עצמנו, אבסורדי לחלוטין ונועד רק למכור לנו עוד אשליות של אותה מחשבה, שלא פוסקת לרגע מלהמציא את עצמה.

​

​

הפרדה

​

בטבע קיימת מחזוריות, צורת חיים אחת חיה על חשבון רעותה. כאשר כל אחת מקיימת את האנרגיה שהיא זקוקה לה על חשבון צורת חיים אחרת. באמצעות מחזור "החיים" ו"המוות" הזה הטבע מקיים את האנרגיה שהוא זקוק לקיומו. כל דבר בטבע זקוק לאנרגיה כדי להתקיים, שהוא מקבל ממקורות חיים אחרים. זוהי מחזוריות שאין לה התחלה וגם לא סוף, הכול קשור בכל, שום דבר בטבע לא נפרד מהאחר, כל הטבע פועם באנרגיה אחת. כל התנועה הזאת היא תנועה אחת רציפה בלתי נודעת ובלתי נפרדת. הפעולה הזו היא ההרמוניה ששוררת בטבע. האדם הוא החיה היחידה בטבע שחי בדיסהרמוניה עם עצמו וסביבתו, שנובעת מהעובדה שהמחשבה יוצרת חלל בין הגירוי שהגוף מקבל לבין ההיענות שלו אליו. בגלל ההפרדה הזו האדם עומד מחוץ לפעולת החיים, נפרד ממנה, ולכן מאמין שהוא שונה מסביבתו והופך להיות "הרואה", "הצופה", "השופט", "החוקר", "המנתח" ועוד. מה שגורם לו להאמין שהוא שונה מהטבע סביבו הוא הידע שיש לו לגבי סביבתו.

העין עצמה אינה יודעת במה היא צופה, משום שהיא רק עדשה, כמו עדשת מצלמה. האדם מפריד את עצמו ממה שהוא רואה בעזרת החלל שהמחשבה יוצרת והופך להיות "הצופה" או "הרואה". כאשר מחשבה נכנסת בין העין לבין האובייקט, שהעין משקפת, היא נותנת לו שם ומזהה אותו דרך הידע שיש לה עליו. הזיהוי שנעשה על ידי המחשבה הוא הידע שיש לנו על האובייקט הנצפה, הידע הזה יוצר את החלל הנמצא בין העין לאובייקט. האדם מאמין עכשיו שהוא צופה על האובייקט ולכן נפרד ממנו, אבל כל מה שמפריד אותו מהאובייקט הוא רק ידע. הידע אינו האובייקט עצמו, אלא הרעיון שיש לנו עליו, הוא למעשה יצר את האובייקט. ללא הידע הזה האדם לא היה יכול לדעת במה הוא צופה. ללא ידע, שהוא חלל בין הצופה לנצפה, לא קיים הצופה וגם לא הנצפה.

מה שמאפיין את המחשבה הוא ההפרדה, היא יוצרת מבנים מורכבים ומסובכים, כמו "תודעה", "הכרה", "אני", "עצמי" ועוד, ומפרידה את עצמה מהם. היא גם מפרידה את עצמה מעצמה וממה שמרכיב אותה – ידע וזיכרון.

ריבוי המבנים וההפרדות ביניהם נועד אך ורק כדי להנציח אותה. זו טקטיקה רודנית ודיקטטורית של הפרד ומשול. הדיקטטורה היחידה הקיימת היא של המחשבה השולטת באדם ומאמללת אותו.

ההפרדה גורמת לכיתתיות בה נמצא האדם, זה אני, זהותי, משפחתי, עמי, מדינתי וכו', כיתתיות זו גורמת לשנאת האחר, כל מי שלא אתי נגדי, שנאה זו באה לידי ביטוי באלימות. זהו מהלך המחשבה; על ידי הפרדה היא גורמת לכל הגיהינום הזה.

הסבל הזה, בו מצויה האנושות כולה, נובע מההפרדה הזו, בה כל אחד מרגיש שונה מהאחר, במובן שהוא "טוב" יותר, "מושלם" יותר, "מוסרי" יותר או "ערכי" יותר מהאחר.

 

 

השמנה

​

בעיית ההשמנה היא דוגמה לאופן השיטה, בה פועלת המחשבה, היא יוצרת את הבעיה ומחפשת לה פתרון באמצעות יצירת "המתבונן", שאינו נפרד ממנה וכעת מחפש לרזות בעזרת דיאטה. בגלל אורח החיים הכאוטי, בו חי האדם, הוא יצר את כל תרבות האכילה והצריכה שלו. הבעיה היא לא רק מה בני האדם אוכלים, אלא הכמויות שהם אוכלים. האוכל הפך לאמצעי בריחה מהמצב בו שרוי האדם. כאשר הגוף שבע מאוכל הוא מאותת על סיום, אבל המחשבה ממשיכה "לנדנד" שהאוכל טעים ונראה טוב, וכך האדם ממשיך לאכול ומעמיס על גופו ללא צורך. הגוף יכול להסתפק בכמות אוכל מועטה ולא משנה לו מה. כך יצרנו מציאות מסוימת על אוכל, טעמים ומתכונים, אשר לא אומרים דבר לגוף אלא רק לעצמנו אנו. הפכנו את העניין הקולינרי לתורה שלמה, של אנינות טעם, תרבות אכילה, שאין מאחוריה דבר. התרבות המודרנית, שניתן לייחסה לא רק למערב אלא גם למזרח, היא תרבות הצריכה. אנו צורכים לא מפני שצריכים אלא מתוך המצב הנוירוטי והכאוטי, בוא אנו נמצאים. אנו צורכים מתוך השעמום, הדיכאון, הלחץ והחרדה, בהם אנו נמצאים, זאת אכילה כפייתית ללא מידה. תרבות הצריכה גורמת לנו לצרוך מעבר למה שאנו זקוקים וצריכים, הגוף זועק להפסיק זאת, אבל השכל ממשיך למכור לנו נחמות. תרבות הצריכה המערבית והמזרחית, שמנוהלת על ידי מסע הפרסומות ושלל תכניות הטלוויזיה על אוכל, הוסיפה לאדם רק סבל רב. כאשר יש סבל, עקב ההשמנה, משגשגים כל אותם מומחים לדיאטה ותזונה, שמציעים את פתרונותיהם ומוסיפים עוד שמן למדורה. האדם מנסה את כל הדיאטות שהמומחים מציעים לו, כולל אלה שמביישות את האינטליגנציה האנושית, וכאשר הן אינן מצליחות הוא פונה  מתוך ייאושו לרופאים ומנתחים, כדי שיפתרו לו את הבעיה תוך פגיעה בגוף. הבעיה היא לא הדיאטה, אלא בעיית השעמום, הלחץ והחרדה, שממנה סובל האדם בעטיה של המחשבה.

​

​

החיפוש אחר משמעות

​

האם יש משמעות בחיים האלה? ואם יש, האם נוכל לדעת אותה? ואפילו אם נבין את משמעות החיים האם זה יספק אותנו, האם נוכל לומר שהבנו אותה וכך נחיה וזהו? עצם השאלה על כך מעידה על סתירה, כי כאשר אנו שואלים אם יש משמעות בחיים אנו מניחים שיש משמעות "אחרת" במקום זו שקיימת כעת. איננו מכירים את המשמעות הקיימת, אבל רוצים לדעת מהי המשמעות "האחרת". עצם השאלה מעידה על כך שאיננו חיים באמת, ולכן מחפשים אחר משמעותם של החיים. אם אנו לא חיים איך נוכל לדעת את משמעות החיים? אי אפשר לחפש את החיים, הם המהות. מי שמחפש משמעות למשהו קיומי, שאי אפשר להתנסות בו, היא המחשבה הקטנה שאינה יכולה להבין מאומה. אבל עצם השאלה מציתה תנועת מחשבות, שהיא החיפוש אחר "משמעות החיים". אנו לא צריכים לבדוק האם יש משמעות לחיים, אלא את שאלת החיפוש אחר משמעות. כל חיפוש, ולא משנה אחר מה, אם זה חיפוש " משמעות", "אמת", "רוחניות", "הארה", "גאולה" או "תכלית" בחיים, הוא הבעיה. החיפוש הוא הבריחה שלנו ממה שקורה כעת. איננו מרוצים ממה שיש ולכן מחפשים להיות אחרים ממה שאנו כעת. עצם החיפוש של האדם אחר "משמעות החיים" נותנת לו תקווה שיום אחד הוא יגיע לאושר המיוחל. הדרישה הזו להיות שונים ממה שאנו תמיד נמצאת בעתיד, והפער בין מה שיש עכשיו לבין מה שנהיה בעתיד הוא הסבל בו אנו שרויים. איננו יכולים ולא רוצים להתמודד עם מה שיש ולכן מחפשים במקום אחר. אנו עוברים ממורה אחד לשני, מדת אחת לאחרת, מגורו אחד למשנהו, אנו שואלים כל כך הרבה שאלות, אבל לא מעוניינים לקבל שום תשובה והסיבה לכך ברורה לנו, ברגע שנקבל תשובה אחת נצטרך לקבל את כל התשובות, כי הן נובעות בעצם משאלה אחת, ברגע שנקבל תשובה עליה תם כל סבלנו, אבל אנו לא ממש רוצים לסיים עם הסבל. כל השאלות שלנו נובעות מהידע שיש לנו, בלעדיו לא היינו יכולים לשאול. כל עוד יש ידע לא נקבל שום תשובה לשאלות שלנו, משום שכל תשובה כזו תביא קץ לידע.

אתה הוא המשמעות, היא לא נפרדת ממך, אתה מחפש משהו שהוא אתה ויוצר את כל הסחרור ואת כל הדואליות והנוירוטיות שלך. משמעות לא קיימת מחוצה לך, אתה מפריד אותה ממך ומתחיל לחפש אותה, כל מה שתמצא יהיה הדימוי שיש לך עליה. אתה בונה דימוי סביב המילה "משמעות" ומתחיל לחפש. "המחפש" ו"המשמעות" שהוא מחפש אינם שונים אחד מהשני.

​

​

הפחד מפני המוות

​

הדילמה העומדת בפני האדם ברורה, כיוון שהוא לא יכול לתפוס או להבין את החיים הוא מנסה לאסוף ידע עליהם, שהוא תמיד העבר, מי שחי באמת אינו זקוק לידע על החיים - הוא חי. הידע שהאדם אוסף על החיים הוא הפחד מפני המוות, מפני הלא ידוע. האדם אוסף ידע גם על המוות, משום שהוא רואה אחרים שמתים ומרגיש בחסרונם. האדם לא יכול להתנסות או לחוות את מותם של אחרים הקרובים לו, אלא את החלל שהם משאירים אחרי לכתם. הצער שלו בעקבות החלל שנוצר הוא לא צער על מותם של קרוביו, אלא על עצמו ומר גורלו על זה שנשאר כעת לבד בחלל הזה, שהשאירו אלה שמתו. הצער על מותם של האחרים אנוכי, הוא היה רוצה שמערכת יחסיו עימם תימשך באופן קבוע כל זמן שהוא חי. מותם של אחרים בסביבה שלו מזעזע את עולמו ואת תחושת הביטחון שלו, מותם של אלה מצביע על העובדה, שהאדם לא מקבל אותה כל ימי חייו, שהחיים לחלוטין לא בטוחים. מותם של האחרים לידו גורמת לו לחשוב כל הזמן שלחייו אין משמעות ולכן צריך לחפש משמעות. הוא מחפש וצובר ידע על המוות כדי לשלוט בו ולכבוש אותו, וכך לשחרר את עצמו מהפחד. אולם כל ידע על משהו חי יוצר פחד, משום שהידע הוא המוות עצמו, הידע על המוות יוצר את פחד המוות, הידע הוא העבר, הזמן, ואלה נמצאים בתחום המוות. בעקבות הפחד למות אנו רוצים לדעת יותר, אנו מקווים שבאמצעות הידע נקבל תשובות מרגיעות ומנחמות, לכן אנו ממציאים את כל הנחמות הקשורות לגן עדן, לחיים שאחרי, גלגול נשמות ומנהרות אור, שמובילות אותנו לאושר הנכסף. הדרישה לדעת יותר על החיים ולהתנסות למה שאנו מכנים "משמעות החיים" היא הפחד המשתק של המוות. אנו מפרידים, כמו שאנו מפרידים כל דבר, בין החיים למוות, כאילו שהם שני דברים נפרדים, אנו רוצים לחיות חיים ארוכים ללא חוויית המוות. אפילו השימוש במילה "מוות" גורם לנו דיכאון. אנו יכולים להתנסות רק במילים שיצרנו בעצמנו לגבי החיים והמוות, הידע הזה על החיים והמוות רק מפריד אותנו ממה שהם באמת. ברגע שהידע הזה בא לידי סיום זהו סופו של האדם כמו שהוא מכיר את עצמו. מה שיש כרגע באדם הוא רק ידע שיוצר חלל וזמן, ואלה יוצרים מסגרת של סיבה ותוצאה, כביכול, של חיים ומוות.

 

 

מודעות

 

אתה לא יכול להיות מודע לכלום. אפשר להיות מודע למשהו רק דרך מחשבה, ידע וזיכרון. "מודעות" היא לא מצב שונה מ"לא מודעות", זו אותה מחשבה שיוצרת את הדואליות הזאת. המודעות לעצמך בתור זהות נעשית רק על ידי הידע שיש לך בזיכרון על אותה זהות. כדי לדעת מי אתה יש צורך להפעיל את הזיכרון שלך על עצמך, אתה עושה זאת כל הזמן, ביום ובלילה. כל רגע בחייך אתה צריך לתמוך בזהות שלך באמצעות ידע וזיכרון, אתה מבזבז אנרגיה רבה על המבנה המלאכותי הזה שנקרא "אני", כדי לקיים אותו בכל רגע. הזהות הזאת סוחטת ממך כל טיפת אנרגיה, כדי לקיים את עצמה ואת מעמדה הבדוי על חשבון הגוף. מי שמודע לצורך להיות מודע הוא אותה זהות נוירוטית. "המודעות" אשר אתה מדבר עליה, כאילו עומדת בפני עצמה, כאילו משהו שונה, הנפרד מ"הלא מודעות" שלך - היא עוד מחשבה מזוקקת ואינה שונה מכל מחשבה, ידע וזיכרון. אין מודעות ששונה מלא מודעות, אתה "מודע", באותו אופן שאתה "לא מודע", הם לא שונים או נפרדים. הרצון שלך להיות "מודע" אינו שונה מאותה "מודעות" שאתה מחפש. אתה לקחת את מה שאתה קורא לו "מודעות" ונתת לו מסגרת ושם ואחסנת אותו בתור ידע בזיכרון. אתה לא פחות מודע" כאשר אתה "לא מודע", המודעות שלך לא עושה אותך מודע למשהו. אתה מניח שאם אתה מודע למשהו אזי אתה יותר ערני וקשוב, אבל כל מה שיש שם זה רק זרם מחשבות נוסף, שיוצר אשליה שאתה נמצא עכשיו במצב שכולו הקשבה וערנות. אתה רק "מרוכז" יותר, מפעיל מאמץ מחשבתי ומתרכז. המאמץ המחשבתי להיות "מודע" הוא חיכוך מחשבות שיוצר מתח, הנקרא "ריכוז". כדי להתרכז אתה מצית תנועת מחשבות, שאתה קורא לה "מודעות". אתה יכול להתרכז רק באמצעות זרם מחשבות על ריכוז, שהוא מחשבה "מזוקקת" יותר, אשר אינה שונה מאותו "חושב" שרוצה להתרכז. כשאתה מרוכז מחשבות אחרות חולפות להן ומפריעות לריכוז שלך ולאחר מכן אתה חש עייפות, זהו כל התהליך שאתה קורא לו "מודעות". אנו רוצים להיות "מודעים" למשהו, שאינו שונה מאותו רצון הדורש להיות מודע אליו, שניהם יוצאים מאותו מקור - מחשבה. הדרישה שלנו למודעות מניחה שיש משהו אחר שם שעלינו להיות מודעים אליו, ה"משהו האחר" הזה הוא אותה מחשבה. מודעות למשהו או מישהו היא סתירה, משום שאין הבדל בין מודעות למשהו לבין המשהו הזה, שעליו אנו רוצים להיות מודעים. אנו לא יכולים להיות מודעים לחיים אם אנו החיים, אנו לא יכולים להיות מודעים למחשבות משום שאנו המחשבות. אנו לא יכולים להיות מודעים לכלום, משום שאין שום דבר שאינו קשור למחשבה שאפשר להיות מודע לו. מודעות ל"משהו" אינה שונה מה"משהו שעליו יש מודעות.

​

​

"אהבה"

​

המחשבה יכולה למכור לנו הכל, את  "הנשגב", "הרוחני", "המעבר", "הנצחיות", "האלוהי", וכאשר לא נשאר עוד מה להציע והייאוש משתלט היא שוב שולפת מאמתחתה את התקווה למה שהיא קוראת "אהבה". האדם מתעסק רבות במושג הזה שהוא רק מילה. כמעט כל האנושות מחפשת את הדבר הזה, מה לא נכתב ומה לא סופר או הושר על הדבר הזה שנקרא "אהבה". אלוהים ואהבה הם ההתניות החזקות והמשפיעות ביותר על האנושות, כאשר אנו מיואשים מאחת מהן תמיד יש תקווה להשיג את האחרת. האדם מאמין שקיים רגש כזה שנקרא אהבה, שיש בו יופי ותשוקה והוא רוצה להיות חלק ממנו. רגש שישכיח ממנו את כל הבעיות הקיומיות שהוא יצר לעצמו, יוציא אותו מהשגרה המטרידה בה הוא חי ויגרום לו להיות מחוץ לכל השעמום והבדידות, אליה הכניס את עצמו, משהו "רומנטי", "חושני" ומסעיר. האדם מחפש ומקווה כל חייו לחוות את הרגש הזה, שיפטור אותו מהאומללות והסבל שלו, אחרת הייאוש בלתי נסבל. אבל כל מה שקיים שם, כאשר אנו, כביכול, חווים "אהבה", זה רק זרם מחשבות, שהוא הדימוי שיש לנו עליה ולכן מאמינים שאנו חווים אותה. כל מה שקורה שם הוא רק "חיכוך מחשבות" שיוצר את ההרגשה שאנו "מאוהבים". תנועת מחשבות זו לא גורמת לנו הנאה או אושר, כפי שאנו סבורים, אלא רק מתח וסבל. המחשבה מנסה ליצור תמונה מסוימת על אותו דבר מסתורי ובלתי מוכר שנקרא "אהבה". היא יוצרת מבנה של ידע הקשור למצב הזה ואת האשליה שהוא קיים וצריך רק לחפש אותו ולקוות לו, אולם זה רק הדימוי והרעיון שיש לנו עליו, אנו מאוהבים בדימוי, ברגע שהדימוי דועך יחד אתו דועכת גם האהבה. החיפוש אחר "אהבה" הוא החיפוש אחר תקווה שקיימת תמיד בעתיד, זהו חיפוש אחר האופק, משום שמצב זה, כמו כל רעיון אחר שהמחשבה מוכרת לנו, אינו קיים. אנו מחפשים אותו מפני שאנו ריקניים, מיואשים ומרגישים שאם לא ניתקל בו החמצנו את חיינו. חיפוש ה"אהבה" נובע מחוסר התכלית שאנו חווים בחיינו וממנו אנו רוצים להיחלץ, שניהם הולכים ביחד. היות שאנו חיים בחוסר תכלית ומרגישים ריקנות מפחידה ומטרידה, אנו מחפשים אהבה ומקווים למצוא אותה באנשים אחרים, שאינם שונים מאתנו, הם גם מחפשים כמונו אחר הדברים הללו. ה"אהבה" שאנו, כביכול, מרעיפים על האחר היא רק הדימוי שיש לנו על אהבה ומונעת מהצורך שלנו להשיג ולקבל תמורה עבורה, היא אינה חפה ממניע אישי. מחשבה היא מנגנון שחוזר על עצמו כל הזמן עד שהוא מקבל את תשומת הלב הרצויה. זה כמו אותן פרסומות החוזרות על עצמן עד שבשלב כלשהו גורמות לנו להאמין בהן ובמוצר שהן מפרסמות. מנגנון זה כל כך מהיר עד שאנו מופתעים להיווכח שוב ושוב עד כמה מהר אנו מוציאים לפועל את הלך המחשבה שבנו. היא משווקת לנו את המצב הזה - "אהבה", כמוצר נחשק עם עטיפה נוצצת ויוצרת את "המחפש" הנפרד ממנה, כביכול, וכל מה שהוא צריך לעשות זה להשיג אותה. חיפוש האהבה גורם לאדם רק סבל, אבל המחשבה ממשיכה למכור ולשווק אותה כמוצר חלומי.

​

​

"עגל הזהב"

​

אנו מסתובבים סביב עגל הזהב שנקרא פרסום, כל אחד מאתנו רוצה להיות מוכר, נערץ, נאהב ומפורסם, כולנו מעוניינים להיכנס להיכל התהילה של ידוענים ומפורסמים למיניהם. אנו רוצים להיות מוכרים על ידי הקהילה, לקבל את פרסיה ואת פסלי ההוקרה שלה, כשפסגת השאיפה שלנו היא פרס נובל, כי רק כך אנו מרגישים שהגשמנו את עצמנו. כל מה שמעניין אותנו הוא מה אומר כוכב מפורסם זה או אחר, מה הוא לובש, מה הוא אוכל וכו'. הפכנו את כל חיינו לרדודים ותפלים בסגידה והערצה לאותם כוכבי קולנוע, מוזיקה, כדורגל וכוכבי תכניות טלוויזיה, אנו נושאים אליהם עיני הערצה ורוצים להיות כמוהם. הסגידה הזאת מדגימה את המציאות ההזויה הזאת, של שעבוד, שיצרנו כאן, באמצעות אותו כלי. אין חיה כזאת בטבע המתנהגת כפי שהאדם מתנהג. החברה בה אנו חיים סוגדת ומתמרצת את האנשים "המוכשרים" בעזרת פרסים. השיטה של מתן פרסים מושחתת משום שהיא יוצרת פערים, קנאה ושנאה. כדי להצליח עליי להיות כוחני, אנוכי וחסר רגישות. אנו מתייחסים לעצמנו כאנשים בעלי חמלה, אבל הפכנו להיות יעילים ולכן אטומים. יצרנו חברה שאין בה טיפת חמלה, לא פלא שכל החברה, שאנו חיים בה, מסוכסכת. זה מתחיל בתא המשפחתי ומסתיים בכל האנושות, כולם מסוכסכים עם כולם. הדבר היחיד המונע מכל האנושות ליפול לתהום הכאוס הוא הפחד מהמוות. שלום, חמלה, חופש ואהבה לא יבואו ממוח שכל כולו עסוק בתחרות, בתככים ובמניפולציות. כל מערכות היחסים של האדם מושתתות על הצורך והדרישה לקבל משהו שיספק אותו, אחרת כל מערכת היחסים הזאת תהפוך למיותרת. כל המוסר הצבוע שלנו בא לידי ביטוי ביחסנו עם האחר, אנו מטיפים לחמלה ורגישות, אבל משתמשים באנשים כאמצעי להגשמת עצמנו. זה מתחיל בחינוך שההורים מעניקים לילדיהם ומסתיים במורים ובפוליטיקאים שאנו בוחרים. כולם רוצים להגשים את עצמם דרך האחרים, משתמשים באחרים בתירוץ הדחוק שהם, כביכול, באים לעזור לו למצוא את דרכו בחיים. אנו מאמינים שתמיד מבינים טוב יותר מאחרים ולכן צריך לשנות אותם, לא את עצמנו, אנו תמיד בסדר, האחר הוא זה שזקוק לשינוי מידי. אנו תמיד מתלוננים על אחרים ותולים את כל האשמה לבעיותינו בהם, בין שזה הפוליטיקאים, המצביאים, הממסד, הרשויות, החברה ואפילו אלוהים אינו חף מהביקורת שלנו. השופט המעריך תמיד קיים בנו, אנו לא רואים אף פגם בנו אלא באחר. אנו שופטים אותם לפי המסקנות שלנו, שהסקנו דרך הידע שיש לנו על האחר. אנו משתמשים באותם סמלים שיצרנו, כדי לצאת נגד אלה שלא מכבדים אותם, ומשמידים סמלים שאנו מתעבים, כדי להוכיח את אלה שיצרו אותם. אנו מאמינים שהאלוהים שלנו טוב יותר מהאלוהים של מאמינים אחרים, שלא קשורים לאמונה שלנו, אנו בזים לאלוהים שלהם ומאמינים שיש רק אל אחד שאנו מאמינים בו. אנו מקשרים את הצלחותינו לאלוהים ואת כישלונותינו לחטאים שחטאנו בעבר, ולכן נענשים עליהם. אנו רוצים להיות "טהורים" ו"טובים" יותר, משום שאלוהים צופה בנו וקובע את גורלנו לשבט או לחסד, לגיהינום או לגן עדן.

​

​

שקט

​

אתה מחפש כל חייך שקט ושלווה, מתפלל, עושה מדיטציה, דינמיקות ותרפיות כדי להיות שקט, אבל הראש  שלך מלא רעש ומהומה, לאן שלא תלך הוא ילך אתך. המחשבות בראשך רצות בזרם בלתי פוסק ויוצרות מסך, שמפריד אותך ממה שהנך - החיים. אתה מאמין שהן נפרדות ממך, שאתה יכול לשלוט עליהן ולשנות אותן, אבל הן אינן נפרדות ממך. גם כאשר אתה מאמין שראית רווח בין שתי מחשבות, מחשבה בהחלט נמצאת שם אחרת לא היית יכול לדעת שיש רווח בין שתי מחשבות. מה שיש ברווח בין שתי מחשבות הוא מחשבה וידע שיש לך עליו. תנועת המחשבות יוצרת "רעש", שמלווה אותך כל החיים - אתה הרעש - כל דרישה להשתיק את הרעש הזה או לפעול עליו רק מוסיפה עוד רעש, משום שכל דרישה כזו מציתה עוד תנועת מחשבות. כאשר נעצרת כל תנועת המחשבות נוצר השקט הזה שאי אפשר לתפוס או להכיל, לא תוכל לזהות, לדעת ולהבין, משום שלא יהיה שם "החושב" או "החווה". זה יהיה שקט אחר שאינו קשור לשום שקט שהתנסית בו. זה לא משהו שאפשר לרצות או לחפש ולא משהו שיבוא עקב המאמץ שלך, זה מגיע ללא התרעה, נופל עליך ללא שום הכנה. במצב הזה לא יהיה חלל וזמן, אתה לא חי "כאן ועכשיו" או "חי את הרגע", אתה חי ללא שום ידיעה. המדיטציה שאתה עושה היא מחשבה במסווה, משום ש"המתנסה" אינו שונה ממה שהוא רוצה להתנסות בו. "המודט" הוא אותה מחשבה, שיצרה את כל הרעש, ועכשיו היא מחפשת פתרון באמצעות מה שהיא מכנה "מדיטציה", שהיא המציאה. אתה תעשה כל חייך מדיטציה אבל תישאר באותה ביצת מחשבה של רעש וסבל שאתה חי בה. כל מה שיש לך הוא ידע שאגרת לך על מה שאתה מכנה "מדיטציה". אתה לא באמת עושה מדיטציה, משום שאם היית עושה מדיטציה באופן רציני היית יוצא מדעתך. אתה מנסה להפריד את עצמך מעצמך כדי לפעול על עצמך, זה כל האבסורד שאתה חי בו. אתה לא נפרד מהרעש שיצרת ולא נפרד מהמדיטציה שאתה עושה, כדי להשקיט את הרעש הזה. כאשר הראש שלך שקט מכל תנועת המחשבות הרצה בראשך וגורמת לך לכל הסחרור, בו אתה שרוי, נוצר בחייך סדר. זה לא הסדר הכרוך במשמעת שאתה או מישהו כופים על עצמך, אלא הסדר שאינו קשור ברצון או במאמץ שלך לתכנן את חייך, זהו סדר שנובע מהשקט הקיים שם לאחר שכל תנועת המחשבות נעצרת, במצב הזה אתה לא יכול לעשות דבר שאינו נכון. זה לא משהו שיש לך שליטה עליו, שליטה היא שוב מחשבה במסווה, זה משהו שאין לך שום שליטה עליו, זה קורה מאליו, באופן טבעי , אינך קיים שם. במצב הזה אתה לא יכול לתכנן כלום, לא את הרגע הזה, לא את הרגע הבא ולא את העתיד. במצב הזה קורה מה שצריך לקרות, אין לכך קשר לגורל, זהו זרם החיים, לאן שהוא הולך אתה הולך אתו.

​

​

דת

​

הדת גורמת לכל ההפרדה הזאת בין בני אדם. האמונה בדת מפרידה את האדם מעצמו ומבני מינו, היא התוצאה והתולדה של המצב העגום והמבודד, בו היה שרוי לאחר שהתנתק מכוליות הטבע, כדי ללכת בדרך משלו, והכניס את עצמו לבדידות מזהרת ולפחד מהלא ידוע. הוא היה זקוק למשענת ולנחמה כלשהי, כדי לא להרגיש את הבדידות המפחידה ללא החסות של כוליות הטבע. הוא המציא את הדת וזאת צבעה את כל דרך חייו בצבעים וגוונים, שמלווים אותו עד עצם היום הזה. הנופך הדתי קיים אצלו בכל מה שהוא עושה או פועל, החברה, המדינה והלאום צבועים בגווני הדת, כל המוסר החברתי שהוא המציא מושתת עליה. האמונה בדת שמונעת ממנו לחיות כאינדיבידואל, לא רק מפרידה אותו מבני מינו ומסביבתו אלא גם מעצמו, הוא מאמין שהדת היא עצמו. הדת שהוא המציא מפרידה אותו באמצעות ידע שיש לו על דתו מגופו. נקודת המוצא של חייו היא הדת ולא הגוף, הוא מסגף ומענה את גופו כדי להשיג נקודות זכות אצל אלוהים וכדי להיות "טהור" יותר ממה שהוא כרגע. הוא המציא את הדת, אסף עליה ידע במשך הזמן וסגד לה באופן פולחני כמשהו מיתי, הקיים מעבר לחיי הדלות שלו. ההפרדה גורמת לאדם להאמין שהאמונה שלו טובה יותר מאמונתם של האחרים ואינה קשורה לגוף החומרי, אלא למשהו נעלה ורוחני. הוא יגן עליה בחירוף ואלימות וכל מי שמטיל ספק בה או משמיץ אותה דינו מוות. האדם מוכן להרוג ולהיהרג על הגנת אמונתו ודתו, בשמה ובשם אלוהיו הוא משמיד כל דבר שנראה בעיניו ככופר, גם אלה ששייכים לדתו.

אין שום דבר דתי, קדוש או רוחני בדת ואין בה שום חמלה או סובלנות כפי שהיא מטיפה לו .

הפוליטיקה קשורה לדת וניזונה ממנה וכל מה שמעצב את חיי החברה, בה אנו חיים, הוא הדת הקיימת ברקע. גם אם אנו לא מנהלים אורח חיים דתי יש לנו זיקה אליה, תמיד נחיה עם אמונה ואם נוותר עליה נעשה זאת תמורת אמונה אחרת, נחליף אמונה אחת תמורת האחרת אבל לעולם לא נחיה בלעדיה. כל עוד האדם אוחז באמונתו אין לו שום אפשרות להיות אינדיבידואל, להיות חופשי. התכנות הדתי, שכל חברה מטביעה בחבריה, הופך אותם לרובוטים, המתנהגים והפועלים כקולקטיב, וככזה, אין להם שום חופש בחירה.

​

​

הפחד

​

כל החלטה שהאדם מקבל נובעת מתוך פחד ולא מתוך שיקול רציונלי, משום שמחשבה מנהלת אותנו והיא הפחד. מחשבה בגלל אופייה הזמני והחולף פוחדת לאבד את עצמה ולכן הפכה להיות מנגנון הגנתי שבא להגן רק על עצמו. היא תמיד חוששת להישרדותה והישרדותה העיקשת באה על חשבון הגוף. הפחד הביולוגי הוא דבר טבעי ובסיסי שעוזר לגוף בהישרדותו. אולם הפחד ה"פסיכולוגי" של האדם הפך לדמיוני. הפחד מפני המוות, הבדידות והלא ידוע, הוא מופרך לחלוטין. הפחד משבש את כל עבודת הגוף, שאינו פוחד ממוות משום שמוות וחיים הם תנועה אחת בלתי נפרדת עבורו. אין פחד לשם פחד אלא רק פחד המחשבה למות.

הידע יוצר את הפחד; פחד מחוסר ידיעה, פחד מכישלון, פחד הבדידות, פחד ממחלות והפחד האולטימטיבי ממוות. הידע הוא למעשה הפחד משום שהוא העבר הישן שפוחד למות לעצמו. הפחד מאי הידיעה גורם לאדם לרכוש עוד ועוד ידע דרך חוויות וניסיון וכך הידע ממשיך להנציח את עצמו ואת הפחד.

הידע הוא העבר שמשליך את עצמו דרך ההווה אל העתיד, הוא יוצר את העתיד דרך ההווה. יש פער בתנועה הזו בין העבר לעתיד, בפער הזה נוצר פחד משום שהעתיד אינו ידוע.

הפחד מניע את האדם ולא החיים. אם בני האדם לא הכחידו אחד את השני עד כה זה בגלל הפחד ולא מפני שיש אהבה, חמלה או שלום. השלום הכפוי שקיים בין מדינות נובע אך ורק מתוך פחד. האדם נע במקביל לחיים ולעולם לא נוגע בהם רק בגלל הפחד. הפחד הבסיסי המולד שנמצא בנו ובחיות הוא מנגנון טבעי שעוזר לגוף בהישרדות שלו, אולם הפחד ה"פסיכולוגי" שנוצר מחשיבה וידע הוא חולני, הוא השתלט על כל תא בגוף האדם וגרם לו להיות משותק.

משום מה אנו חיים באשליה שאנו חיים, אבל למעשה אנו לא פחות מתים מגופה חסרת חיים, האבסורד הוא שאנו פוחדים למות. אולי זה מה שמונע מאתנו לחיות ולכן מות הפחד, שהוא הידע, הוא המוות היחיד שקיים.

​

​

המחשבה הנוירוטית

​

בגלל אופי המחשבה, שנעה ממניה לדפרסיה, הפכנו את הגוף לשק החבטות שלנו, לכדור הנבעט כל רגע לכיוון אחר. במצב הטבעי שלו, הגוף החי נמצא בהרמוניה ובשלווה, אבל בניסיון שלנו לחפש אושר ושלווה אנו הופכים אותו לשדה מלחמה. הנוירוטיות בה אנו חיים גורמת לגוף להיות במצב בלתי אפשרי של דואליות ובלבול. אנו נעים מהרגשת אושר, כשהכול נראה לנו ורוד, להרגשת ייאוש כאשר הכול נראה לנו שחור. שום דבר לא השתנה מבחינת החיים, הם אינם קשורים לכל זה, הם זורמים בלי קשר לעתיד ורוד או שחור. המחשבה צובעת את העתיד בצבעים הללו. התאבדות היא מצב של ייאוש תהומי, כאשר שום תקווה אינה קיימת והעתיד נראה שחור. אם כל מתאבד היה ממתין זמן מה בנקודת ההחלטה שלו לקחת את חייו, התאבדותו הייתה נמנעת. זאת, משום שמחשבה שונה, "ורודה" יותר, הייתה עולה ומשנה  את הרגשת הייאוש להרגשת תקווה, אף שזה לא היה משנה את העובדה שבהחלטה שלו להתאבד הוא לא חי. מי שמכוון אקדח לרקתו וחושב להתאבד הוא לא אדם חי. מי שחי את החיים לא יכול להביא את עצמו למצב של התאבדות ולא יכול לקחת סתם כך חיים של יצור אחר, משום שהוא החיים, הוא לא נפרד מהם. התאבדות בטבע אינה קיימת, היא נוגדת חיים. רק מחשבה שאינה קשורה לחיים ומפרידה אותנו מהם מסוגלת להעלות רעיונות לגבי סיום החיים.

הכלי הזה, שהאדם בחר להשתמש בו משחר ההיסטוריה שלו, הוא כלי נוירוטי, הוא לא יכול להיות אחרת, הוא "יודע" את מוגבלותו ואת זמניותו ולכן חרד כל הזמן לקיומו. הוא מגן על עצמו ועל קיומו באמצעות תנועת מטוטלת, הוא נע ממצב אחד לשני  בתכיפות כזו שמעמידה את הגוף במצבי לחץ מיותרים. הגוף מקבל מסרים סותרים כל הזמן, האופוריה הופכת לדיכאון, השמחה הופכת לעצב והתקווה הופכת לייאוש. הגוף סופג את כל הריקושטים הללו וצריך להתגונן, מה שמונע ממנו לתפקד כראוי, כדי לשרוד וכדי להגיב לגירויים החיצוניים התוקפים אותו. המניה דפרסיה הזאת אופיינית רק לכלי הזה ורק למין אחד בטבע - האדם. האבסורד הוא שהכלי הזה החרד לקיומו אחראי להתאבדותו. כדי להגן על עצמו הכלי הזה יוצר את כל תנועת המטוטלת הזאת בין מצבי הרוח וכך יוצר התעסקת תמידית בו. בעזרת ההתעסקות התמידית בו ובבעיות שהוא יוצר, דרך הרעיונות שהוא מעלה כל הזמן, הוא מקבע ומנציח את עצמו. הוא יוצר לנו מצב כאוטי וכדי לצאת ממנו הוא "מוכר" לנו את הרעיונות שלו על "אושר", "שלווה", "הארה", "דת", "רוחניות", "מדיטציה, תרפיה כזו או אחרת או צריכת סמים ותרופות כאלה ואחרות, שבתורן יוצרות עוד בעיות. ההתעסקות התמידית הזאת במחשבה נותנת לה חיים ומאתנו מונעת כל אפשרות לחיים. הפכנו לעבדים נרצעים שלה, שילמנו בחיינו תמורת נזיד עדשים, שאין בו שום ערך תזונתי, דבר מת שמונע מאתנו את מה שכל מין חי אחר בטבע זוכה לו באופן טבעי. האדם מובל באפו כעיוור המובל על ידי כלי עיוור, שדואג רק לעצמו, בסופו של דבר שניהם יפלו לבור.

​

 

אין לאן ללכת

​

המחשבה היא בית הכלא של האדם והוא נדון למאסר עולם, משום שאין שום דרך בריחה ואלה שבאים עם הצעות בנושא רק מרמים ומוכרים רעיונות, אבל לא מספקים את הסחורה. כל רצון של האדם להשתחרר מבית הכלא הזה רק יעמיק את בידודו ואת אחיזתו בו. הרצון לשינוי הוא אותה מחשבה בלבוש אחר. רצון עולה כאשר מחשבה עולה, כאשר אין מחשבה לא קיים גם רצון. הרצון שלנו לשנות, להשתחרר, להימלט הוא מחשבה במסווה, כל דרכי המילוט הם דרכי המחשבה. אין לאן ללכת! האדם נע בתוך צינוק מחשבתו ללא אפשרות יציאה ומאמין שהוא חי, יוצר ועושה. החיים הם דבר שאי אפשר להכיר או להבין, מהות שאי אפשר להחזיק בה או להכניסה למסגרת המחשבה. תארו לכם שהמחשבה היא באר מים ואתם מנסים להכיל בה את כל מי האוקיינוס, היא כל כך קטנה ומוגבלת שהיא לא יכולה להכיל מעבר למה שהיא מכילה. המחשבה הקטנה שלנו מנסה להכיל חיים אין סופיים, זה לחלוטין בלתי אפשרי. האדם מאמין שהוא חי, משום שהוא חי באשליה שהוא "עושה". האדם מעסיק את עצמו רק בגלל ההנחה שאם לא יעשה הוא נדון לחיות כצמח. המחשבה נמצאת שם כל הזמן כדי לגרום לו להיות פעיל ואז מרגיש שהוא חי. אבל כל העשייה הזאת לא עושה אותו חי, אלא רק מתישה אותו ואת תאי המוח שלו. אנו סוגדים לאלה שעסוקים כל הזמן ועושים חיל מבחינה כלכלית או שכלית, אנו מכבדים בעלי תארים וככל שהתואר גבוה כך האדם מכובד יותר בחברה. אנו מזהים עשייה עם חיים וככל שהיא מרובה אנו מאמינים שהחיים יותר עשירים. פעילות המחשבה לא פוסקת גם כאשר אנו ישנים, חלימה היא חלק ממנה, המוח עובד עשרים וארבע שעות גם כשהוא צריך לנוח כדי לחדש את עצמו. מאז היוולדו של האדם ועד רגע מותו המחשבה לא מפסיקה לרחוש, לבחוש ולהמציא פעילויות. המחשבה מפחד החידלון תמיד תרצה שתהיה זיקה אליה, היא יוצרת פעילויות והתנסויות רק כדי לשמר  את עצמה ולשמור על המשכיותה. היא לא תנוח ולא תשקוט, לא ביום ולא בלילה. פנטזיות וחלומות הן הדרך שלה לקנות אותנו, משום שזה מקיים אותה. כל עוד מחשבה שולטת בנו התקווה תהיה שם, כל עוד התקווה קיימת נמשיך לחיות בתוך כלא המחשבה ולחפש את מה שלא קיים - העתיד.

 

 

לא להיות קשור לכלום

​

כל יצור חי בטבע הוא דבר ייחודי, הטבע לא משכפל, אין שני דברים זהים בו. הייחודיות שלך לא באה לידי ביטוי רק בגלל השימוש שלך במחשבה ככלי כדי להיות מישהו או משהו וזה מה שמונע ממך להיות מה שהנך עכשיו. מה שיש עכשיו הוא הייחודיות שלך, אבל אתה מאמין שאם תהיה מישהו אחר בעתיד, שונה ממה שאתה עכשיו, זה יעשה אותך מיוחד. אתה מבזבז את כל חייך למען היותך "ייחודי" כאשר אתה כבר כזה. מה שהחברה מנסה לעשות זה להכניס כל אדם, שהוא ייחודי בפני עצמו, לתוך כור ההיתוך שלה, כדי להפוך את כולם לשטנץ אחד שנקרא "חברה". הייחודיות שלך נבלעת  בתוך החברה, אתה מזדהה אתה והופך לתווית בלבד, ולכן הופך להיות חלק מהעדר. היות ואתה מרגיש ריקנות, חוסר הגשמה, אתה רוצה להיות "מישהו" או "משהו" בעולם הזה, וכך  אתה מצית תנועת מחשבות לאותו כיוון. מה שמונע מהייחודיות שלך לבוא לידי ביטוי זו הדרישה שלך להיות שונה, להיות מיוחד בחברה. אתה נמצא בבית הכלא של החברה (מחשבה) שלך ומשם רוצה להיות "מישהו" אחר. אתה יכול להיות  האדם המפורסם ביותר בעולם, אבל ברגע זה איבדת את כל הייחודיות שלך, הפכת לחלק מדימוי, מסמל, ממילה - כל אלה הם העבר המת שאין בו שום ייחודיות. הייחודיות שלך אינה קשורה לפרסום, לתפקיד חשוב או למעמד רם, אלא לכל המארג הזה של כוליות הטבע, בוא אין שום שטנץ, כל אחד מיוחד בפני עצמו. כל הנאמר כאן בא להצביע על המאמץ שלך להיות אדם "מיוחד" כאשר הייחוד שלך כבר קיים. אתה מוכר את הייחודיות שלך ואת החיים שלך תמורת פרסום, הוקרה, כבוד ומעמד. ככל שאתה בעל מעמד בחברה עליך לקיים את הזהות הבדויה הזאת שלך, ההולכת וגדלה על חשבון הייחודיות שלך. אתה צריך ללכת לפי הקודים  החברתיים, שהביאו אותך למעמד הזה, כולם מצפים ממך להיות כזה ואתה הרי עושה מה שמצופה ממך. במקרה הזה, ההצלחה שלך בחברה היא הכישלון שלך להיות מה שאתה ומה שהנך ולא מה שאתה חושב שאתה צריך להיות בעתיד, או מה שהחברה מצפה ממך להיות. החברה לא מעוניינת בייחודיות שלך, אלא רק שתהייה שטנץ מבחינה חברתית, "מקובל", "מוסרי", בעל פרסים ומדליות שלה. כל זה עושה אותך אדם מתוכנת ורובוט, חסר כל חופש פעולה, אסיר בבית הכלא שלה. אתה מוותר על הייחודיות שלך ומחפש את החיקוי של זה. מהמקום הזה אתה רוצה לדעת ולהבין את "המעבר", "הנשגב", "הלא נודע" ואת "האלוהי". איך זה אפשרי? כאשר יסתיים כל רצון שלך להיות מישהו "מיוחד" בחברה ותהיה מה שהנך, הייחודיות שלך תבוא לידי ביטוי וכל הצורך שלך להשתנות, לדעת ולהבין את הבלתי נודע מסתיים. כל הצורך שלך ב"קדושים", גורו, פוליטיקאים, פסיכולוגים, תרפיסטים, הוליסטים, מנטורים ועוד, גם מסתיים. כדי להיות מה שהנך אל תיקשר למקום אחד, למישהו אחד ולמשהו אחד, תמיד תנוע בדרכי החיים, משום שהם זורמים ללא הרף, ואתה זורם אתם. בגלל תקיעתנו כל דרכי העולם הפכו להיות מוכרות, כולם הולכים ומבוססים בהן ללא הפסקה, כמו רובוטים הנשלטים על ידי מחשב, כולם מחקים את כולם. תהיה אתה עצמך, מקורי ומיוחד, משום שאתה כזה, תהיה מגלה דרכים משלך ואל תלך בדרכיהם של האחרים. אל תהיה מהפכן חברתי ואל תנסה לשנות את העולם, משום שאלה שהיו לפניך בזבזו את חייהם לשווא ולא הצליחו לשנות דבר ואלה שיבואו אחריך לא ילמדו כלום וימשיכו, כמו מהופנטים, את מה שאחרים, לפניהם, נכשלו בו. כל מה שתצליח לעשות זה לשנות מערכת ערכים אחת לטובת מערכת ערכים אחרת שאינה שונה מקודמתה. כל המהפכנים, המנסים לשנות את החברה ואת העולם, מבוססים באותה ביצת מחשבה על הצורך בשינוי, כאשר מה שמשתנה כל העת הוא אורח מחשבתם. בכל אדם יש יבשת ענקית, אשר לעומתה הארץ, בה הוא חי, אינה אלא מקום קטן וזניח, ולמרות זאת, רוב בני האדם מזדהים עם ארצם ללא גבול ומוכנים להקריב את הערך היקר שבהם עבור דבר פחות ערך ממנו, הם מוכנים למות עבור פטריוטיזם, להרוג ולהיהרג עבור רעיון שווא של דגל, גבול המשורטט על המפה או על אידאל כזה או אחר. אהבת המולדת היא מכת העיוורון, שממנה סובלים כל אלה המזדהים עם ארץ הולדתם ומייחסים למסורת שלה חשיבות כשלעצמה. לא להיות קשור לכלום, לא למדינה, לאמונה, מסורת, דת, פולחן, חג, משפחה או דגל, רק להיות אתה, מה שהנך. מה שאתה כרגע הוא רק תווית שהחברה, הדת והמדינה בה נולדת שמה עליך. אפשר לחיות עם כל הדברים הללו אבל לא להזדהות אתם, שני הדברים לא סותרים אחד את השני, משום שאנו יצרנו את המציאות הזאת ולכן צריך לקבל אותה ולחיות לפיה

 

 

האשליה הגדולה

 

אין שום אפשרות לראות, להבין, לחוות או להתנסות במשהו קיומי אלא רק דרך הידע שיש לנו עליו. כל מה שאנו מתנסים, חווים, חשים, רואים, שומעים, טועמים ומריחים עובר דרך מחשבה, ידע וזיכרון - אלה מפרידים אותנו מכל הדברים הללו. מציאות הידע שיצרנו חוצצת בינינו לבין הדברים עליהם יצרנו את הידע. כאשר אתה מביט במראה אתה לא רואה את עצמך אלא רק את הידע שיש לך עליו, שהוא דבר חיצוני שאתה יצרת ושאינו קשור למערכת ואינו יוצא ממנה. כדי "לדעת" על משהו קיומי עלינו להפריד את עצמנו ממנו וכדי לעשות זאת נשתמש במחשבה, ידע וזיכרון. ההפרדה לא גורמת לנו להבין אותו אלא רק מונעת מאתנו לחיות אותו. כל מה שאנו עושים זה לחיות את הרעיון שיש לנו עליו באמצעות הידע שאספנו עליו. ההפרדה של המחשבה היא האשליה הגדולה שגורמת לנו להאמין שאנו יודעים ומבינים ולכן גם חיים. ברגע  שנוכל "להביט" במשהו ישירות, ללא הידע שיש לנו עליו, זה יהיה הסוף שלנו, באותו רגע ניעלם, נהיה חלק בלתי נפרד ממנו, נמות לעצמנו. הידע שיש לנו גורם לנו להאמין שאנו רואים דברים, חשים ברגשות שלנו, חווים ומתנסים בחיים, אולם זאת רק אשליה שאנו חיים את החיים באופן ישיר.

מוח האדם מורכב ממספר רב של תאי עצב, כמות בלתי נתפסת של תאים שקיימים שם אך ורק כדי לעזור לגוף החי לשרוד ולהתרבות. תאי עצב אלה צריכים להגיב לגירויים המתקבלים מהגוף עצמו ומהסביבה שלו, הם אינם מחוללי ידע ואינם יוצרים מציאות. הגירוי שהם מקבלים ממערכת החישה של הגוף מביא אותם לפעולה. הם מגיבים לגירויים הבאים מכל חוש ופועלים בהתאם לאופי הגירוי כדי להביא את הגוף לידי פעולה נכונה. הגירוי של מערכת החישה, התגובה והפעולה של מערכת העצבים הם תנועה אחת רציפה - בו זמנית, הגוף עושה את זה באופן "אוטומטי". את התנועה הזאת אנו מנסים להבין, אבל מי שמנסה להבין את התנועה הזאת הוא אותה התנועה, לא נפרד ממנה. כדי "להבין" את התנועה הזו אנו משתמשים בכלי חיצוני - המחשבה. מחשבה היא כלי של זמן וחלל. כאשר אני רוצה להבין משהו אני חייב להשתמש במחשבה. כאשר אני רוצה "להבין" את התנועה הזאת - הבלתי נתפסת, של גירוי ותגובה, של החיים, הכלי היחיד שמאפשר לי, כביכול, "להבין" זאת הוא המחשבה, אשר מפרידה בין הגירוי שמקבלת מערכת החישה לבין התגובה של מערכת העצבים באמצעות הזיכרון שיושב על אותם תאי עצב. כאשר יש הפרדה בין הגירוי המתקבל לבין התגובה של הגוף אליו, נוצר חלל, על ידי הידע  שכבר קיים על הגירוי, כך שנוצר הרושם שהמצב מוכר לנו, ולכן אנו יכולים לשלוט על הפעולה. כך נוצרת אשליה של "הבנת" תהליך קבלת הגירוי ואופן התגובה של תאי העצב, שהוא, כביכול, תהליך בעל סיבה ותוצאה. למעשה אותה תנועת חיים, של גירוי ותגובה, זורמת לה ללא שום קשר למחשבה, אבל אצלנו נוצר הרושם שיש הפרדה ולכן גם "הבנה" של אותה תנועה. הבנת התנועה, כביכול, נוצרת בגלל הידע שיש בהפרדה. הידע על התנועה קיים שם בגלל הזיהוי שיש על התנועה המצוי בזיכרון, אבל הוא רק הרעיון שיש לנו על התנועה. אם כן, אנו חווים רק את הרעיון שיש לנו על התנועה ולא את התנועה עצמה.

הדרישה הזאת של האדם להבין את התנועה הזאת - תנועת החיים, היא הטרגדיה בה הוא חי, היא מרחיקה אותו מעצם הדבר, שעליו הוא רוצה להבין, ההפרדה הקיימת בצורך להבין אחראית לעובדה שהוא אינו חי. כדי "להבין" את החיים, באופן שאנו מאמינים שנבין אותם, עלינו להפריד את עצמנו מהם, וכאשר אנו עושים זאת, אנחנו לא חיים אותם אלא רק את הידע, שהוא הרעיון, שיש לנו עליהם, שמפריד אותנו מהם

​
 

שינוי והגשמה

 

מחשבה היא כלי בו משתמש האדם כדי לעזור לו בחיי היום-יום שלו. האדם יכול להשתמש בכלי הזה, לחדד אותו, להכשיר אותו ולפתח אותו, באמצעותו הוא יכול לחצוב, לבנות ולהרוס. עם זאת מחשבה היא כלי רב עצמה שהאדם לא השכיל להשתמש בו, הוא כמו תמנון רב זרועות שהלפיתה שלו יכולה גם לחנוק. כאשר יש "שליטה" עליו, כאשר הוא נמצא שם רק כשצריכים אותו הוא כלי חשוב והכרחי. מחשבה צריכה להיות שם כדי להאכיל אותך, לרפא אותך, לדאוג לעצמך ולהרבות את עצמך. מחשבה אחראית לעצם בואך לעולם, בלעדיה לא היית קיים פה. באמצעות מחשבה הוריך גרמו להיותך כאן. ללא מחשבה אין מין ואין אורגזמה. הבעיה מתחילה כאשר אתה משתמש בכלי הזה  כדי להגיע, להגשים, לשנות את עצמך ואת העולם סביבך, וכך יוצר לעצמך את המציאות המעוותת שאתה חי בה. כשאתה משתמש בכלי הזה אתה הופך להיות הכלי עצמו וכאשר אתה הופך להיות הכלי הזה אתה למעשה מפריד את עצמך מהחיים, משום שהוא כלי של הפרדה. המחשבה נעה כל הזמן מהעבר דרך ההווה ויוצרת, כביכול, את העתיד. תנועת המחשבה מהעבר לעתיד יוצרת את הדרישה לשינוי. כל שינוי הוא שינוי בזמן. כפי שאנו מבינים זמן אינו קיים אלא רק במחשבה ולכן שינוי לא יכול לקרות. הצורך לשנות את מה שקיים הוא הסבל שלנו, אנו נמצאים במקום אחד ורוצים לנוע, בזמן, למקום אחר, אנו משהו אחד ורוצים להיות משהו אחר. תנועה בזמן היא תנועת המחשבה, שתמיד נמצאת בעבר, ומשתמשת בהווה כדי ליצור את העתיד ולכן היא תנועת סרק. היות שהעתיד אינו קיים השינוי גם אינו קיים. מה שיש הוא רק הרעיון שיש לנו על השינוי, שהוא רק בהלך המחשבה.

המחשבה נעה כל הזמן, התנועה הזאת היא מקצה אחד לשני - מפינה אחת לשנייה - באותו חדר. ההרגשה היא של שינוי כאשר בעצם הכל נשאר כפי שהיה. אשליית התנועה של המחשבה (שיוצרת אשליה של תנועה בזמן) גורמת להרגשה שדברים  זזים, כאשר למעשה שום דבר לא זז. התנועה הזאת (של שינוי) יוצרת אנרגיה, שבקושי מספיקה לאדם כדי להתקיים, כפי שהוא מתקיים, אבל היא כאין וכאפס לעומת האנרגיה הטבעית, שקיימת באדם, ושלולא המחשבה היה אפשר לנצל אותה כדי לגעת בדבר העצום והאין סופי זה שנקרא חיים. אנו מבזבזים המון אנרגיה על הצורך להשתנות, מבזבזים חיים שלמים בדרישה שלנו להיות שונים וכל מה שמשיגים הוא אפר - שום דבר בעל ערך. כל שינוי, כביכול, שקורה לנו הוא רק שינוי במחשבה, זוהי רק סובלימציה מחשבתית, סנתוז וזיקוק של מחשבה שהפכה מ"גסה" ל"עדינה". אנו רצים כמו סהרורים אחר הגשמה ושינוי, מה שיוצר מתח וחרדה, שפוגעים בגוף ומתבטאים במחלות, בכעס, בקנאה ובשנאה, שיוצרים את כל האלימות ההרסנית הזאת שמשתחררת ומביאה את האדם למצב הכאוטי בו הוא נמצא היום. ברגע שהצת את תנועת המחשבות לכיוון של הגשמה יצרת לעצמך את הגיהינום שלך. אתה מקריב על מזבח המחשבה את חייך למען סחורה שחוקה, שלמראית עין נראית נוצצת, אבל אינה שווה את כל הסבל שאתה משלם עבורה. הריצה שלך אחר מטרות אלה מעוורת ומסמאת אותך מלראות את הכוליות, בה אתה קיים. כדי להשיג ולהגשים אתה נהיה אטום וקהה חושים. להגשים את חלומך להיות מישהו או משהו בעולם הזה, הוא הסחרור בו מתקיימת החברה, בה אנו חיים, משום שאין שום רגישות, חמלה ואהבה בדרכך להגשים את עצמך. אלה המעניקים לך את כל הפרסים מעולם לא חושבים על החיים עצמם, זאת אינה דרכם, אחרת לא היו גורמים לך לרוץ כל ימי חייך למען הגשמה כזו ולוותר על הדבר הקדוש מכל - החיים. מי שחי את החיים לא מעוניין בכל הפרסים שהחברה מחלקת, זה נועד אך ורק כדי לקיים אותה ולשמור על המצב הקיים שלה. החברה מעודדת את כל הריצה המטורפת הזאת להגשמה עצמית, משום שזה מזין אותה, החברה שלך אינה שונה מהמחשבה שלך ואינה שונה ממך, אתה המחשבה, החברה.

​

​

הגוף

​

הגוף שלנו דוחה לחלוטין את כל הרעיונות שיש לנו על אושר, שלווה ובריאות. התפיסה שלנו את החיים והתפיסה של הגוף את החיים שונות לחלוטין. זהו קרב נצחי, ממנו סובל הגוף, בין התפיסה שלנו איך צריך לחיות לבין חכמת החיים הקדמונית של הגוף לשרוד ולהתרבות. ההבדל הוא שאנו  רק יודעים על החיים והגוף חי אותם, או מנסה לחיות אותם, משום שאנו לא מאפשרים לו לעשות זאת. החיפוש שלנו אחר אושר רק הורס את הרגישות והתבונה שיש שם. הרצון שלנו לדברים שאינם קיימים מפריע לאורגניזם החי להתמודד עם הגירויים שהוא מקבל. הגוף מעוניין אך ורק בהישרדותו ובהתרבותו, הוא מגיב לאושר ולסבל באותו האופן, שניהם מפריעים לתפקוד ההרמוני שלו הקיים שם. הבעיה מחריפה, כיוון שאנו מעוניינים לחוות רק אושר ואף אושר תמידי על פני הכאב. אנו מתעקשים לחוות אושר ממושך ועושים הכל כדי להימנע מהכאב. המלחמה התמידית של הגוף עם המחשבה - הדרישה של המחשבה לחוות רק אושר והצורך של הגוף להגיע לאיזון מבחינת תפקודו, מתישה את גוף. האדם צריך להניח לגוף לעבוד לבד, אולם הוא לא סומך עליו ומתערב כל הזמן בתפקודו. הוא מלעיט אותו ברעיונות על דת, צום, אכילת יתר, הרעבת יתר, טבעונות, צמחונות, מין, תרופות, סמים, רוחניות, הגשמה, אהבה ועוד. הוא משנה את רגשותיו תכופות ומעמיס על הגוף את כל הפסיכוזה שלו. הוא צובר ידע רב, שאין בו צורך, ומעמיס על המוח משא כבד מנשוא. כל הידע הזה תומך ומתחזק את הישות הבדויה, שהוא קורא לה "אני" או "עצמי". הידע הזה מתיש את תאי המוח ואת תאי הזיכרון, משום שהם עובדים קשה כדי לתחזק את המבנה המורכב הזה.

בגלל הפעילות המחשבתית הרצופה הגוף צובר מתח, שהוא צריך לשחרר, ושחרור המתח הזה בא לידי ביטוי בכעס, באלימות, במין, בספורט או במחלות. מחלה היא דרכו של הגוף לאותת כדי לקבל את המנוחה ואת תשומת הלב שהוא זקוק להן. אבל היות שלאדם אין סבלנות לנוח לרגע, הוא מבקש לסיים את המחלה מהר ככל האפשר בעזרת תרופות כימיות, שאולי עוזרות לרפא את התסמין אבל לא את שורש המחלה. עכשיו הגוף צריך להתמודד לא רק עם המחלה, שעודנה קיימת בו, אלא גם עם כל הרעל של התרופה. אומנם הסימפטומים של המחלה נעלמו אבל היא עדיין לא, הגוף זקוק לזמן מנוחה כדי להשתחרר ממנה, כאשר זה אינו מתאפשר לו, בגלל ההדחקה שלה, היא עולה ומופיעה בצורה אחרת של אנרגיה. כאשר הגוף חלש גם מערכת החיסון חלשה ולכן הופך להיות פגיע למחלות. כאשר המערכת החיסונית של הגוף חלשה, היא עלולה לפנות כנגד עצמה, כלומר כנגד הגוף, ויכולה לגרום למחלות אוטואימוניות.

כדי שהגוף יוכל לתמוך בהישרדותו וקיומו יש לו "מנתקי זרם". כאשר הוא לא יכול לשאת בעומס המוטל עליו הוא מנתק את עצמו ולוקח הפסקה, מה שאנו מכנים עילפון, איבוד הכרה. במצב הזה כאשר המחשבה אינה קיימת, הגוף עושה הערכה כדי לבדוק את הנזק, אם הנזק קטן וסביר הוא יתעורר בזמן המתאים, אחרת יישאר במצבו עד שיוכל לחזור לפעולה או לסיים את כל העניין - מה שאנו מכנים "מוות".

עלינו להשתמש ברפואה ולפנות לרופאים כאשר יש לנו בעיה רפואית, זו המציאות שיצרנו, עם זאת, עלינו לסמוך יותר על הגוף שלנו שיעשה את העבודה שהוא יודע לעשות טוב יותר מכל רופא או פתרון רפואי. עלינו לתת לו את הזמן שזקוק לו לריפוי עצמו ולהיעזר ברפואה רק כסעד משני, כדי לעזור לו במקרים מסוימים. הרפואה היא רק ידע שצברנו במהלך כל ההיסטוריה של האדם על הגוף, הידע אינו הגוף. הגוף משתנה כל הזמן, אך הידע נשאר מקובע, הוא תמיד יוצא מנקודת מוצא של חולי ולא של בריאות. אנו "נרגעים" רק כאשר "יודעים" במה אנו חולים. את הגוף לא מעניין במה הוא חולה, הוא לא "יודע" מהו חולי או בריאות, אלא רק מגיב למה שמפר את האיזון ההורמונלי שלו כדי להחזיר אותו לקדמותו. הוא פועל מתוך התבונה שלו שהיא פועל יוצא של הישרדות.

כל עוד מחשבה מובילה אותנו הגוף מאבד מחשיבותו. יצרנו מציאות בה, בשעת חולי, אנו ממהרים לרופא ומפקידים בידו את גופנו, אנו מאמינים ברופאים ולא סומכים על הגוף שלנו שיעשה את העבודה. היות שאנו קשובים למחשבה ומעניין אותנו רק הגשמת עצמנו, איבדנו את הקשר לגוף ולטבע סביבו, שניהם אינם שונים זה מזה.

הגוף שלנו ניחן באינטליגנציה יוצאת דופן, הוא אינו חי בזמן ואינו יודע מהו זמן. בעודו עייף הוא נח, כאשר צמא הוא שותה וכאשר רעב הוא אוכל. שם בדיוק נחוצה מחשבה, משום שהאיתות שלו מפעיל אותה כדי למצוא אוכל, מים או מקום לנוח. אין לגוף צורך בשום ידע "פסיכולוגי", הוא לא עוזר לו לתפקד אלא רק מפריע, אבל נאלץ לשאת בעל כורחו בכל הידע הזה, משום שהאדם מאמין שהידע יביאהו לידי שינוי והגשמה. הטרגדיה האנושית כולה קשורה למצב הזה, בו המחשבה השתלטה על פעולת הגוף הסדירה ושיבשה את כל המערכת החושית והעצבית שלו.

​

​

הסבל

​

האדם תמיד מסתתר מאחורי הטיעון שמיליארדי בני אדם אינם טועים, אם כולם מחפשים אושר, שלווה וחופש, כנראה שהמצבים האלה קיימים וכל מה שצריך לעשות, כדי להשיג אותם, הוא עוד קצת מאמץ, האדם מאמין שהוא לא מתאמץ דיו כדי להשיגם. בינתיים, הסבל והייסורים הם אמצעי, הדלק לאושר הנכסף, כדי להגיע לאושר קודם כל צריך לסבול. הסבל והייסורים נמצאים כאן ומחמירים עם הזמן, אבל התקווה תמיד בעתיד, שיום אחד האדם יהיה משוחרר מהסבל  והייסורים, בהם הוא נמצא כעת.

היות שהאדם הנציח אותו, הסבל הפך להיות לאתוס, למיתי, באופן אבסורדי למדי האדם נעשה תלוי בו, נשען עליו ושואב ממנו את כוחותיו. הסבל מקיים אותו ובלעדיו חייו יהיו משעממים ולא מעניינים, הוא מדבר עליו, מטפח אותו ומאמין שהוא חלק מהחיים ולא משהו שנוצר על ידי המחשבה. הסבל הפך להיות סוג של תקווה, היות שהאדם חי בדואליות יש גם תקווה שיום אחד האושר יחליף את הסבל הזה. המעבר ממחשבה על סבל למחשבה על אושר גורם לפסיכוזה בה שרוי האדם. המחשבה היא המניה דפרסיה, הנוירוטיות, וזה הקיום שלה. מעולם לא עצרנו  ובדקנו מהי  סיבת הסבל שלנו ומהם שורשיו, אנו תמיד רצים אחר התוצאה, דנים עליה, מנתחים אותה ומחפשים לה פתרון. אנו מאמינים שהסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, זה אומר הכל עלינו - יצרנו את הסבל ומאמינים שהוא חלק מהחיים - האדם אינו חי ומאמין שכך הם החיים. 

כאשר האדם לא יכול לעמוד בסבל הזה, שיצר בעצמו, הוא בורח באמצעות המצאת פתרונות, שיוצרים בעיות נוספות. הוא מנסה להתמרד נגד המציאות שיצר וגורם לסבב נוסף של בעיות, וכאשר פתרונות אלה אינם עוזרים בהבאת מזור לסבלו הוא פונה לדת ולאמונה באלוהים. נוח מאוד לתת לאלוהים לנהל את העניינים, האדם אינו מעוניין לקחת אחריות למעשיו, אלוהים הוא פתרון קל ויפתור את הבעיות שלו. שליחיו של אלוהים הם כל אנשי הדת, אשר מדריכים אותו איך לחיות, מה לעשות ומה טוב עבורו. לאדם אין כוח לעמוד מול המציאות שיצר לעצמו, הוא מוסר את עצמו בידי אנשי הדת, הרופאים, הדיאטנים, הפסיכולוגים, התרפיסטים, המורים הרוחניים, הפוליטיקאים ועוד, רק כדי לברוח מהסבל בו הוא נמצא.

ככל שהאדם מתקדם בחייו הוא נהיה לחוץ יותר, כך החברה יכולה לשלוט בו, כל עוד הוא טרוד בבעיותיו הוא לא יכול להזיק או לאיים עליה. ככל שהוא לחוץ כך כולם גוזרים קופונים על חשבונו, הפסיכיאטרים, קופות החולים, חברות התרופות, הרופאים, אנשי הדת והמתקשרים למיניהם.

הסבל נובע מהפער בין מה שיש לבין מה שצריך להיות, בין מה שאנו לבין מה שאנו רוצים להיות, בין מה שאנו לבין מה שהחברה מצפה שנהיה, ככל שהפער הזה גדול כך הסבל רב יותר. כרגע אתה מרגיש ריקנות וכל מה שיש משעמם אותך, אתה להוט לצאת ממצבך העגום, כביכול, ומציב לעצמך מטרות בעתיד, בתקווה שבעזרת מזל או אלוהים יקרה לך הנס הזה ותהיה מאושר, חופשי ומשוחרר מכל הסבל שמלווה אותך. אבל זה לא קורה לך, בתוכך אתה יודע שאין שום שינוי וגם לא יהיה, אבל אתה ממשיך לקוות שזה יקרה לך. בינתיים, אתה סובל והופך את הסבל הזה לאמצעי, שבעזרתו תוכל להשיג את מטרותיך. אתה סוגד לסבל ומאמין שבאמצעותו תוכל להשיג את נחמותיך. אתה רואה סבל סביבך ומעריך מאוד אנשים אחרים הסובלים יותר ממך. אנו מאמינים כי ככל שהסבל רב כך אלוהים יגמול לנו באושר רב יותר. אנו מנציחים את הסבל, משום שסיומו יביא גם לסיום התקווה שלנו שיום אחד נחיה באושר. אנו אוהבים לדבר על הסבל שלנו, כל הדיבורים שלנו על סיומו אינם אלא תירוץ, כדי להראות לאחרים כמה אנו סובלים, וכך לקבל מהם תמיכה וניחומים.

אנו לא ממש מעוניינים לסיים את הסבל, הוא הפך למהות חיינו. אף אחד לא ייקח מאתנו את הדבר הזה גם אם יבוא עם פתרון קסם להעלמתו. בעיות החיים שהמחשבה יוצרת אינן פתירות, זאת הבעיה של הכלי הזה, הוא מסוגל ליצור רק בעיות בלי יכולת לפתור אותן. הבעיות שיוצרת המחשבה גורמות לכל הסבל הזה וכדי לצאת ממנו היא מוכרת לנו את התקווה בעתיד.

​

​

סמים

​

אנו נעזרים במחשבה כשיש צורך הישרדותי, כדי להתקיים בעולם הזה כמו כל חיה אחרת, אבל הבעיה נוצרת כאשר "משתמשים" בה גם כדי להגשים ולשנות את עצמנו מבחינה פסיכולוגית. השימוש "הפסיכולוגי" בה לצורך ההגשמה שלנו תוקע אותנו מחוץ לכל האנרגיה המקיפה אותנו ויוצר לנו את כל הבעיות, שמהן אנו סובלים. בעקבות הסבל הזה אנו מחפשים נחמות, תרופות וסמים.

בני אדם רצים לא רק לרופאים, כדי לקבל תרופה או הקלה לכאביהם, אלא אף לכל אלה המציעים להם נחמות בצורת טכניקות תרפיה למיניהם, כדי להקל על הסבל שלהם. אחרת הם פונים למקום אחר, לסמים, לאלכוהול, לדת, לרוחניות ועוד. כולם מעוניינים לקבל נחמות או להתמכר אליהן, אך כל הנחמות האלה אינן יכולות לפתור דבר אלא רק מוסיפות לסבל הקיים.

החיפוש אחר פתרונות, שהם נחמות, יוצר את אותם אנשי מכירות, המנצלים את המצב, ואת תמימותם של המאמינים, ומציעים את פתרונותיהם כסחורה בשוק שתקל על הסבל שלהם. כל עוד יש ביקוש לפתרונות יהיו כאלה שיקומו ויציעו אותם, ישגשגו על חשבון תמימותם של האחרים וימכרו להם פתרונות שלא רק שלא יפתרו אף בעיה אלא אף יחמירו אותה.

החיפוש אחר נחמה כלשהי אינו שונה מהבעיה עליה מחפשים נחמה, שניהם יוצאים מאותו מקור, שמחד, יוצר את הבעיה, ומאידך, מחפש לה נחמה. נחמה היא סוג של סם ולא משנה איזה. דת, רוחניות, סיגוף ועינוי הגוף, התמכרות לסקס ולאלכוהול, פעילות גופנית מופרזת, עבודה מופרזת – כל אלה ועוד הם סמים לכל דבר.

ברגע שאנו צורכים סמים, כדי להרחיב את התודעה, כביכול, נרצה מהם עוד ועוד, משום שכל התנסות שלנו, שחורגת מעט מגבולות התודעה שלנו ויש בה הנאה, גורמת לנו לרצות לחזור עליה שוב ושוב. מי שמתמכר לסמים היא התודעה שברצוננו להרחיב. כך גם לגבי תרופות או סמים משככי כאבים, ההתנסות שלנו בהם כחומרים, שיכולים להקל על הסבל שלנו, תגרום לנו לצרוך אותם שוב ושוב.

אנו לא ממש מעוניינים להבין את הסיבה לסבל, אלא רק להדחיק אותו. סמים גורמים לשינוי כימי במוח, אין כאן שום "הרחבת תודעה", הם כמו כל תרופה אחרת, פועלים כזרזים ומשנים את ההרכב הכימי במוח, שהוא צבר של חומרים כימיים, ולכן יש מעבר של הורמונים למחזור הדם. הגוף עושה זאת בעצמו בלי להזדקק לסמים כשהוא נמצא במצב חירום או פציעה. ההתנסות החדשה הזאת, כביכול, בעקבות צריכת סם, גורמת לנו לחשוב ולהאמין שיש כאן הרחבת התודעה. אין הבדל בין הסמים, זה יכול להיות כל חומר נרקוטי, כימי או כל חומר "רוחני" אחר, הם עושים את אותה עבודה במוח.

כאשר נבין שאין שום זהות כזו שאנו קוראים לה "אני" או "עצמי" זו תהיה מכת מוות עבורנו, באותו רגע לא נתקיים עוד. בגלל אותה זהות אנו מכורים לסמים ומחפשים גמילה מהם, אולם גמילה מהם היא רק ריפוי הסימפטום, הגמילה העיקרית צריכה להיות גמילה מ"האני". אולם, לרוע המזל, מי שמעוניין להיגמל מ"האני" הוא אותו "אני" עצמו.

כל מערכת הערכים של החברה שלנו, שאנו צריכים להתאים את עצמנו אליה, אחראית לכך שכל האנושות חיה בחרדה קיומית. הדרישה הזאת של החברה להפוך אותנו לבני אדם מושלמים ומוגשמים היא הסיבה לכל הנוירוטיות, בה נמצאת כל האנושות היום, היא הסיבה לכך שרוב האנושות צורכת סמים.

אנו אנושות מסוממת לדעת, שממשיכה להזריק סמים לתוך ורידיה עד למנת יתר. הסיבה להתמכרות הזאת היא הכלי בו אנו משתמשים. מתוך המצב הזה אינה יכולה להיות שום הבנה או תפיסה, אנו נמצאים עמוק במלכודת ההתמכרות ומקווים שיום אחד ניגמל, אך זה לא יקרה כל עוד הכלי הזה שולט בנו.

​

​

נקודת התייחסות

​

לעולם לא נוכל לתפוס משהו קיומי באופן ישיר אלא רק דרך נקודת התייחסות, זאת מאחר שכל מערכת יחסים בין בני אדם נעשית דרך נקודה זו. לא נוכל לראות או להבין משהו או מישהו הקרוב אלינו ישירות, אלא רק דרך הידע שיש לנו עליו, אך הידע הזה הוא אשליה ולא אומר דבר על נשוא הידע. כל מה שאנו יכולים לראות או להבין בשותף, שחולק את חייו אתנו, זה רק את הידע שאספנו עליו. איננו יכולים להכיר אותו באמת. בינינו לבין בני האדם, בינינו לבין כל הטבע הסובב אותנו, יש רק נקודות התייחסות, שעליהן אנו תולים את כל ההבנה שלנו על הסובב אותנו. נקודות אלה משתנות תדיר משום שהן בדויות, הן קשורות לזמן ולא לקיום.

הטעות החברתית הגדולה ביותר של האנושות היא לקחת שני אנשים, לקשור אותם בחוזה נישואין ולהכניס אותם לתוך ארבע קירות, כדי שיחיו יחד לאורך שנים, לכן לא פלא שכל מערכת יחסים כזו מלווה בסבל רב. בלתי אפשרי לחיות יחד כאשר כל אחד מבני הזוג מנסה לשנות את השני או לשלוט בו. כל עוד שני בני הזוג אוספים ידע אחד על השני, שהוא העבר והזיכרון, לעולם לא יפגשו כבני אדם שווים. כל העבר שהוא החלק המת ביחסים עומד וחוצץ תמיד בין בני הזוג.

נקודת התייחסות היא כמו לתקוע מסמר בקיר כדי לתלות עליו דברים. מחשבה היא המסמר שעליו אנו תולים את כל הדברים. כאשר מחשבה עולה היא מניחה נקודת יחס ממנה אפשר למדוד, מדידה יוצרת חלל ומרחק ולכן גם זמן. בלי מחשבה אין את "החושב" ובלי "החושב" אין כלום. האדם למעשה לא יכול לתפוס זאת משום שאין מי שיתפוס, "התופס" הוא גם פיקציה שהמחשבה יוצרת. האדם לא יכול להבין שללא מחשבה הוא למעשה אינו קיים, כפי שהוא מכיר את עצמו, משום שהיא אינה נפרדת ממנו. הוא מאמין שהוא נפרד ממנה, שהוא יכול לנהל אותה ולשלוט בה, אבל זו רק אשליה שיוצרת המחשבה על ידי ההפרדה שהיא עושה באמצעות הידע שיש לאדם, כביכול, על המחשבה. בלעדיה, הוא, כפי שהוא מכיר את עצמו, לא יהיה קיים שם כדי לעשות, לדעת, לתפוס או להבין. מחשבה יוצרת את כל הדואליות הזאת של "העושה", "היודע", "החושב", "התופס", "המבין" וכו'. בלעדיה אין נקודת יחס ולמעשה אין שום אפשרות לדעת מה יש.

​

​

זמן חלל

​

החיים הם כאן ועכשיו, אבל האדם הוא החיה היחידה בטבע שתמיד דוחה כל דבר הלאה לעתיד. האדם "החושב" חי למעשה בתוך בועת חלל וזמן. כשהחיים זורמים ברגע זה הוא חי בעתיד שהוא, למעשה, העבר.

זמן הוא מחשבה וידע, הוא אינו קיים כאשר אין את אלה. הזמן שולט באדם וגורם לו להיות רובוט שמתנהל באופן מכני. הוא נע עם הזמן וסביבו, כמו מחוג של שעון שכל הזמן מסתובב באותו המעגל ונשלט על ידי מנגנון המפעיל אותו בלי הפסקה. זמן הוא גורם המפריד את האדם מעצם מקורו – החיים, הם קיימים ללא זמן, אין שום הבדל בין יום ללילה, בין סתיו לאביב. הכול בטבע הוא תנועה אחת שאין להפרידה והיא אינה קשורה לזמן. בקיום הזה אין סיבה ואין תוצאה, הכול פועל בו זמנית, כל גירוי ופעולה הם תנועה אחת בלתי נפרדת שהכלי הזה לא יכול לתפוס.

לבריאת העולם אין זמן ואי אפשר לתחם אותה בזמן. האדם מנסה להכניס כל דבר לתוך מסגרת זמן, כדי 'לסדר' לעצמו את הפאזל הזה שהוא המציא ולא להשאיר שום פרצה או ספק בתאוריה שלו, אחרת כל העניין יראה אווילי ומיותר. את מי מעניינת בכלל כל תאוריית המפץ הגדול? איך זה עוזר לנו לחיות את החיים? למה חשוב לאדם לדעת איך העולם נוצר ומתי? החיים זורמים עכשיו, אבל אנו דוחים אותם בחיפוש אחר מקור החיים והתעסקות בתאוריות על זמן, שהן ידע בלבד.

האדם אינו יכול לתפוס את העובדה שהוא אינו נפרד מהקיום עליו הוא רוצה לדעת. הוא חי בזמן משום שהוא הזמן, חקירתו היא אך ורק זמן שחוקר זמן, לכן כל הידע שהוא אוסף על הקיום אינו נפרד מזמן, כך שהוא ימצא לבסוף רק את הדימוי שיש לו עליו.

​

​

​